האם חשוב לברר מתי ואיך התחילה ההפרעה הנפשית?

בהרצאה שלו, אליעד כהן מתייחס לשאלה הנפוצה לגבי הטיפול בהפרעות נפשיות: האם חשוב לדעת מתי ואיך התחילה הבעיה הנפשית? לפי אליעד, למרות שהשאלה הזאת נפוצה, התשובה היא לא חד - משמעית. הוא מסביר שלפעמים אנשים חושבים שאם יגלו את המקור או הסיבה של ההפרעה הנפשית, אז ההפרעה תיעלם. אך אליעד מדגיש שזו הנחה לא נכונה, ונותן לכך הסבר מפורט ומגוון דוגמאות שונות.

האם גילוי המקור של ההפרעה יכול לפתור אותה?

אליעד מביא דוגמה של אדם המפחד מסירנות. נניח שאדם כזה מקשר את הפחד מסירנות לזיכרון מהעבר שבו הסירנה הזכירה לו אירוע טראומטי. אליעד מסביר שההיגיון אומר שאם תזכור את האירוע המקורי שבו נוצר הפחד, לא בהכרח שהפחד ייעלם. למשל, אדם שנגע פעם באש וקיבל כוויה ימשיך לפחד מאש, גם אם הוא זוכר בדיוק את הרגע שבו קיבל את הכוויה. הזיכרון עצמו לא יבטל את הפחד, כי הפחד מבוסס על החשש מפני פגיעה עתידית ולא על זיכרון העבר.

מדוע הזיכרון של טראומה לא מבטל את הפחד?

אליעד ממשיך ומסביר שהסיבה שהזיכרון של אירוע טראומטי לא מבטל את הפחד, היא מכיוון שהפחד הוא לא בגלל העבר, אלא בגלל שהאדם עדיין מאמין שדבר רע יכול לקרות בעתיד, והוא אינו רוצה שזה יקרה. הפחד הוא תמיד צופה פני עתיד, ולכן גם אם האדם יבין לחלוטין מאיפה הפחד שלו התחיל, כל עוד הוא ממשיך להאמין שיש סכנה בעתיד, הפחד לא ייעלם.

האם לדעת מאיפה התחיל הפחד יכול לעזור באופן עקיף?

אליעד לא שולל לחלוטין את האפשרות שגילוי מקור הבעיה יכול לעזור, אך הוא מסייג זאת בצורה ברורה מאוד. הוא מציין שלפעמים, אם אדם יגלה שמקור הפחד שלו כבר לא רלוונטי למציאות הנוכחית, זה עשוי להפחית את הפחד. לדוגמה, אדם שחשש מסירנות כי פעם זה הזכיר לו סכנה ממשית, עשוי להפסיק לפחד אם יבין שבהווה הסכנה כבר לא קיימת. אך הסיבה להפחתת הפחד במקרה כזה אינה הזיכרון עצמו, אלא ההבנה שהתנאים הנוכחיים השתנו.

מה הבעיה בגישה שמאשימה את ההורים או הילדות?

אליעד מתייחס גם לגישה הטיפולית שמנסה למצוא את האשמה בילדות, בהורים או באירועים שהיו בעבר הרחוק. הוא מציין שגישה זו אינה אפקטיבית מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהסיבה האמיתית לפחד היא התפיסה בהווה של האדם לגבי האפשרות שמשהו רע יקרה לו בעתיד. למשל, אדם שמפחד לדבר עם אנשים כי פעם צחקו עליו בילדותו, לא יפתור את הבעיה רק בכך שיזכר ברגע שהבעיה התחילה. השאלה החשובה יותר שאליעד מדגיש היא מדוע האדם עדיין חושב כיום שיצחקו עליו, ואיך הוא יכול להתמודד עם החשש הזה בהווה.

מהם שני המצבים שבהם גילוי המקור יכול להיות יעיל?

אליעד מפרט שני מצבים עיקריים שבהם גילוי המקור עשוי לעזור:

• כאשר מתברר שהפחד נובע מהרגל לא מודע: אם האדם יבין בבירור שהפחד שלו מבוסס רק על הרגל ולא על סכנה ממשית, הוא עשוי להשתחרר מהפחד.
• כאשר התנאים שהובילו לפחד השתנו משמעותית: אם האדם מבין שהנסיבות שהובילו לפחד כבר אינן קיימות בהווה, הוא עשוי להשתחרר מהפחד.

אך מעבר לשני מצבים אלה, אליעד מדגיש שבדרך כלל הגילוי של מתי התחיל הפחד לא יוביל לפתרון.

למה חשוב יותר לטפל במחשבות ההווה מאשר בעבר?

אליעד מסביר שמה שחשוב יותר הוא לטפל בהנחות היסוד של האדם לגבי מה שעלול לקרות בהווה ובעתיד, ולא רק לנסות לחזור אחורה בזמן כדי למצוא את המקור של הבעיה. הוא אומר שאם האדם עדיין חושש ממשהו, זה מעיד שיש לו סיבה נוכחית להאמין שמשהו רע יכול לקרות, וזו הסיבה האמיתית לפחד. הגישה הנכונה, לפי אליעד, היא להתמודד ישירות עם התפיסה הזאת ולברר את האמת לגבי הסיכויים שאותו אירוע מאיים יתרחש באמת.

האם טיפול בגישות מן העבר הוא חסר תועלת?

לסיכום, אליעד כהן מדגיש שהטיפול במקורות העבר של ההפרעות הנפשיות הוא לא תמיד יעיל, ולפעמים אף עלול להיות חסר תועלת לחלוטין. הוא ממליץ על גישה ממוקדת יותר במציאות הנוכחית של האדם, תוך התמודדות ישירה עם המחשבות, הפחדים וההנחות הקיימות אצלו כיום. על ידי בירור האמת של המציאות הנוכחית והעתידית, האדם יכול להשתחרר באמת מהפחדים ומההפרעות הנפשיות שמגבילות אותו.