האם התרופות הפסיכיאטריות באמת פותרות את הבעיות הנפשיות?

אליעד כהן פותח בדיון מעמיק על השאלה האם טיפול פסיכיאטרי, תרופות פסיכיאטריות וכדורים פסיכיאטריים באמת מסוגלים לפתור בעיות נפשיות, דיכאון וחרדות באופן מוחלט או רק חלקי וזמני. אליעד כהן מסביר כי טיפול פסיכיאטרי מבוסס בעיקר על הנחה שבעיות נפשיות נובעות מחוסר איזון כימי במוח, כמו מחסור בחומרים מסוימים (דופמין, סרוטונין וכו'), ולכן התרופות מנסות לשנות את הרכב החומרים הללו במטרה ליצור תחושה טובה יותר.

עם זאת, אליעד מסביר שבמציאות, הטיפול הפסיכיאטרי אינו פותר את השורש האמיתי של הבעיה, אלא רק משפיע על סימפטומים חיצוניים. הוא מדגים זאת על ידי השוואה לתחושה פיזית של רעב: כשאדם רעב, הוא אוכל ומרגיש טוב יותר, אך זהו פתרון זמני וחיצוני בלבד. הוא מסביר שגם כאשר אדם שובר אצבע והאצבע מתיישרת, הכאב חולף מיד, מה שמוכיח שהבעיה הייתה פיזית ולא נפשית. אך בניגוד לכך, כאשר מדובר על מצב נפשי, עצם הפתרון החיצוני (למשל, תרופה או כדור) לא יכול לפתור באופן עמוק ויסודי את מקור הבעיה הנפשית.

אליעד מביא דוגמה נוספת: אם אדם מרגיש רע בגלל שאיבד את כל כספו בבורסה או נפרד מבן זוג, לקיחת כדור לא יכולה באמת לפתור לו את הבעיה. היא יכולה לשפר זמנית את התחושה, אבל לא לפתור את עצם הבעיה, כי הסיבה לתחושה הרעה נמצאת בתפיסת המציאות ובמחשבות שלו, ולא בחומרים במוח. אם אותו אדם יאבד את ביתו או יעבור משבר נוסף, הכדור לא יוכל למנוע את התחושה הרעה.

האם השינוי הכימי במוח יכול באמת לפתור את בעיות הנפש?

אליעד מתייחס לתהליך פסיכולוגי וקוגניטיבי שהוא מציע כפתרון עמוק יותר לבעיות נפשיות. הוא מסביר שהסבל הנפשי, אפילו במצבים הקשים ביותר, קשור בסופו של דבר לאופן שבו האדם חושב על המציאות ולא בכימיה של המוח בלבד. הוא מבהיר כי סבל עמוק ויסודי נובע מתחושת חוסר, מכך שהאדם רוצה משהו מאוד בסיסי כמו תחושת שלמות, משמעות או ערך עצמי מוחלט, וכשהוא לא מקבל את זה, הוא סובל באופן עמוק. הסבל העמוק הזה לא יכול להיפתר על ידי כדורים או חומרים כימיים, כי מקורו אינו במחסור כימי, אלא בתפיסת המציאות של האדם את עצמו ואת העולם.

לדוגמה, הוא מסביר שאדם יכול להרגיש טוב יותר בעקבות פעילות ספורטיבית שמעלה את רמת הסרוטונין, אך זה לא פתרון מוחלט לבעיה עמוקה של תחושת חסר משמעות או ריקנות קיומית. במצבים מסוימים, גם אחרי ספורט או נטילת תרופות, האדם עדיין ירגיש בדיכאון או חרדה, אם מקור הבעיה הוא עמוק ופנימי. אליעד מדגיש שגם אם ניתן לראות אצל האדם שהתרופות העלו לו את רמת הסרוטונין, השינוי הכימי הזה קרה בעקבות שינוי במחשבות ובהבנה הפנימית שלו, ולא להיפך.

האם באמת קיימת תלות מוחלטת בין הנפש לגוף?

אליעד כהן מתאר שהקשר בין הגוף לנפש הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין. הוא טוען שלמרות שהוכח שכשבן אדם רעב, עייף או חולה, הוא ירגיש רע מבחינה נפשית, לא ניתן להוכיח שזה תמיד חייב להיות כך. אליעד מדגים זאת דרך אדם ששבר את האצבע: כשמיישרים אותה, הבעיה נפתרת כי הבעיה הייתה פיזית בלבד. אבל במקרה של בעיה נפשית, לא ניתן לטעון בביטחון מלא שכאשר הבעיה הפיזית תיפתר, גם הבעיה הנפשית תיפתר לחלוטין. הנפש לא תמיד תלויה באופן מוחלט במצב הגופני.

האם תמיד אפשר לפתור את הבעיה הנפשית דרך ההבנה השכלית?

אליעד מדגיש שקיימת דרך עמוקה ויסודית יותר לפתור את הבעיות הנפשיות, והיא באמצעות ההבנה השכלית הפנימית והעמוקה של האדם. הוא מסביר שכל אדם יכול, דרך התבוננות והטלת ספק במחשבות שלו, להגיע לתובנות עמוקות שיפתרו לו את הסבל הפנימי, גם ללא תלות בחומרים חיצוניים או בכדורים פסיכיאטריים. הוא מדגיש שהפתרון שהוא מציע לא תלוי בזיכרונות, בידע ספציפי או במאמץ שכלי מתמיד, אלא רק בידיעה בסיסית אחת - לשאול "האם אני באמת יודע?" ולהטיל ספק עמוק במה שהאדם תופס כאמת מוחלטת.

הוא נותן דוגמה: אדם הנמצא בחרדה יכול להירגע בשנייה אחת אם יודיעו לו שהאיום שהטריד אותו נעלם, בלי ששום חומר כימי הוכנס למוחו. אליעד טוען שהשינוי הוא ברמת...