למה פסיכולוגים שולחים מטופלים לקחת תרופות פסיכיאטריות?

אליעד כהן מסביר לעומק את ההיגיון מאחורי ההמלצה של פסיכולוגים או מטפלים להפנות מטופלים לטיפול תרופתי, כאשר הם עצמם אינם יכולים לעזור להם באופן מלא. כאשר פסיכולוג אומר למטופל "אני לא יכול לעזור לך, לך תיקח כדורים", הוא למעשה מודה בחוסר יכולתו לעזור, אך בו זמנית מעביר את האחריות לחוסר ההצלחה אל המטופל עצמו או אל גורם חיצוני.

האם הפניה לתרופות מצביעה על מגבלה של המטפל או של המטופל?

לדברי אליעד, כאשר הפסיכולוג מפנה את המטופל לנטילת תרופות, הוא בעצם רומז באופן עקיף שהבעיה אינה נמצאת בידיו של המטפל, אלא היא נובעת מתוך מגבלותיו של המטופל. כך, במקום להכיר בכך שהמטפל אינו יודע כיצד לפתור את הבעיה, הוא למעשה קובע שהבעיה היא בלתי ניתנת לפתרון בדרכים הפסיכולוגיות המקובלות.

מה משמעות השימוש במונח "אין בחירה חופשית" בהקשר זה?

אליעד מתאר כי הטענה לפיה המטופל זקוק לתרופות כי "אין לו בחירה חופשית" היא בעצם קביעה שהבעיה אינה ניתנת לפתרון באמצעות שיחות או טיפול פסיכולוגי, אלא רק באמצעות התערבות כימית. הפסיכולוג שאומר זאת יוצר לגיטימציה לכך שהבעיה של המטופל היא כה עמוקה ויסודית, שאין דרך לשנותה אלא בעזרת תרופות שיחליפו את הרצון או התפקוד הרגשי הטבעי של האדם.

מדוע מטפלים מעדיפים לשלב תרופות עם טיפול פסיכולוגי?

אליעד מסביר כי רוב המטפלים מעדיפים להמליץ על שילוב של טיפול פסיכולוגי ותרופתי כדי לא להודות שהם עצמם חסרי יכולת. לדבריו, כשמטפל ממליץ לשלב טיפול עם כדורים, הוא מנסה להימנע מלהודות באופן מלא בכך שהוא מיותר לחלוטין בתהליך הטיפולי. בצורה זו, הוא עדיין נתפס כבעל ערך מסוים בתהליך השיפור של המטופל, למרות שההסתמכות על התרופות מעידה בעקיפין כי לא ניתן היה לפתור את הבעיה באופן פסיכולוגי בלבד.

מה האינטרס של הפסיכולוג בהמלצה על תרופות פסיכיאטריות?

אליעד מדגיש את הנקודה שהאינטרס המרכזי של הפסיכולוג או המטפל הוא להגן על דימויו העצמי ועל מעמדו המקצועי. המטפל שומר על תפיסתו כאילו הוא יודע הכל, ולכן אם הוא אינו מסוגל לעזור, המשמעות היא שרק תרופות מסוגלות להתמודד עם אותה בעיה ספציפית. בכך הוא מגן על עצמו מפני ביקורת ומפני תחושת חוסר מסוגלות אישית.

מדוע מטפל מפנה מטופל לפסיכיאטר במקום לתת תרופות בעצמו?

אליעד מסביר כי כאשר הפסיכולוג שולח את המטופל לפסיכיאטר לקבלת תרופות, הוא לכאורה "מעביר את האחריות" הלאה, אך למעשה הוא קובע שגם המטפל האחר אינו באמת פותר את הבעיה אלא רק מספק פתרון תרופתי. זהו למעשה מסר עקיף, שאין מישהו שיכול לפתור את הבעיה בצורה פסיכולוגית אמיתית.

מה משתמע מהסכמה של המטופל לקחת תרופות?

לפי אליעד, כאשר המטופל מסכים ליטול תרופות בעקבות המלצת הפסיכולוג, הוא מאשר בעצמו כי "אף אחד לא יכול לעזור לי". הוא מחזק את הטענה כי הבעיה בלתי פתירה בדרכים שאינן תרופתיות, ובכך הוא למעשה פוטר את המטפל מאחריות ומאשש את הטענה שהבעיה שלו אינה ניתנת לפתרון בדרך פסיכולוגית בלבד.

האם טיפול תרופתי יכול להיות פתרון מוחלט לבעיות פסיכולוגיות?

אליעד טוען שההפניה לתרופות אינה פותרת את הבעיה עצמה, אלא רק מסמנת את קיומה של בעיה שהמטפל אינו יודע כיצד לפתור. לדבריו, הטיפול התרופתי הוא אמצעי נוח עבור מטפלים להימנע מהודאה בחוסר ידע או ביכולת מוגבלת שלהם לעזור, ובכך הוא מהווה פתרון חלקי בלבד, ולא פתרון אמיתי.

לסיכום: מה המשמעות האמיתית של המלצת מטפל על תרופות?

לפי ההסבר המפורט של אליעד, המלצה של פסיכולוג או מטפל לנטילת תרופות פסיכיאטריות היא בדרך כלל הודאה מוסווית של המטפל בכך שהוא אינו יכול לפתור את הבעיה. ההמלצה לתרופות פותרת את המטפל מהצורך להודות במגבלותיו ומעבירה את האחריות לבעיה אל המטופל או אל גורמים גנטיים או כימיים, ולכן יש לשים לב מה באמת עומד מאחורי המלצות אלו.