האם הפרעות נפשיות קשורות לעודף שכל?

אליעד כהן מדבר על תופעה הנקראת "מחלת האנשים החכמים", מושג המתייחס לנטייה של אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה לפתח הפרעות נפשיות כגון OCD (הפרעה טורדנית - כפייתית). הוא מסביר כי קיימת תפיסה לפיה OCD והפרעות נפשיות אחרות נגרמות מעודף שכל, ומפרט מדוע מדובר בהבנה חלקית בלבד.

מהו OCD וכיצד הוא מתבטא בחיי היומיום?

אליעד כהן מציג את OCD כמצב שבו אדם מתנהג בצורה כפייתית ואובססיבית. הוא נותן דוגמאות שונות כמו אדם שבודק שוב ושוב האם הדלת סגורה, או מישהו שמוודא שוב ושוב שהוא שטף ידיים כראוי. התנהגויות אלו מתחילות בספק פשוט, כמו "אולי לא סגרתי את הדלת מספיק טוב?" או "אולי לא שטפתי את הידיים כמו שצריך?", והופכות במהרה לאובססיה מטרידה.

לדוגמה, הוא מתאר מצב בו אדם נוסע ברכב וחוגר חגורת בטיחות, אך מתחיל להטיל ספק אם סגר אותה היטב. בגלל הספק, הוא בודק שוב ושוב, ומכאן הדרך להפרעה כפייתית קצרה. אותו ספק מוביל גם לדפוסי התנהגות מטרידים אחרים, כמו אנשים שחוששים שרודפים אחריהם, מרעילים אותם, עוקבים אחריהם או מצלמים אותם.

איך הטלת ספק יוצרת הפרעות נפשיות?

לפי אליעד, הבסיס להפרעות נפשיות רבות נמצא ביכולת שכלית של הטלת ספק. הטלת ספק היא ביטוי לחוכמה, כיוון שאדם חכם לא מקבל כמובן מאליו את הדברים הפשוטים שאחרים מאמינים בהם. במקום זאת, הוא שואל שאלות ומפקפק בדברים שלכאורה ברורים לכל.

לדוגמה, אדם רגיל לא חושב שאנשים סביבו מנסים לפגוע בו. לעומתו, אדם עם שכל גבוה יותר שואל את עצמו "איך אני יודע בוודאות שאנשים אלה לא מנסים לפגוע בי?" - ספק שיוצר חששות ואף התנהגות פרנואידית.

כך, האדם החכם פוגע בעצמו: דווקא משום שהוא לא מוכן לקבל את הדברים כפשוטם ומחפש ודאות מוחלטת, הוא סובל מהפרעות נפשיות. הוא רוצה לוודא ב - 100% שהוא סגר את הדלת או שטף ידיים, אך לעולם לא מגיע לוודאות מוחלטת ולכן ממשיך לבדוק ללא סוף.

האם באמת מדובר ב"עודף שכל" או שיש כאן משהו נוסף?

אליעד מסביר שהביטוי "עודף שכל" הוא במירכאות, כיוון שאדם עם שכל אמיתי ומלא היה מצליח להתמודד עם הספק ולהפסיק את ההתנהגות הכפייתית. אותו אדם היה מבין כי הוא אינו חייב ודאות מוחלטת, וכי גם אם לא שטף ידיים עד הסוף או לא סגר את הדלת בצורה מושלמת, זו לא בעיה משמעותית.

אליעד מציין כי השכל של האדם הכפייתי לא באמת שלם או מושלם, כיוון שהוא משתמש בשכלו רק כדי להטיל ספק במה שאחרים מאמינים, אך אינו משתמש בשכלו כדי להטיל ספק ברעיונות האובססיביים שלו עצמו. למשל, אדם כזה לא בודק בצורה אובססיבית את המחשבה "אני חייב שהידיים שלי יהיו נקיות לחלוטין" או "אני חייב להיות בטוח שהדלת סגורה". הוא אינו מטיל ספק ברעיונות האלה, וכך בעצם השכל שלו אינו באמת שלם.

מדוע האדם האובססיבי לא מטיל ספק במחשבות האובססיביות עצמן?

לפי אליעד, האדם האובססיבי בודק שוב ושוב את המציאות החיצונית (דלת סגורה, ידיים נקיות), אבל לעולם לא מטיל ספק בעצם המחשבה שאומרת שהוא חייב לבצע את הבדיקות. אם האדם היה באמת חכם במובן שלם ומלא, הוא היה משתמש בשכלו כדי להטיל ספק גם בחשיבות של האובססיה עצמה. הוא היה שואל את עצמו: "אולי בעצם לא נורא אם לא שטפתי ידיים עד הסוף? אולי בעצם זה לא משנה אם הדלת פתוחה או לא?"

אולם, משום שאדם זה לא משתמש בשכלו באופן מלא, אלא באופן חלקי בלבד, הוא נשאר תקוע בהפרעה הנפשית. לדעת אליעד, הטלת ספק צריכה להיות שלמה וכוללת, לא רק בדברים פשוטים אלא גם במחשבות האובססיביות עצמן.

האם לאנשים חכמים יש יותר הפרעות נפשיות?

לסיכום, אליעד מדגיש כי יש אמת בטענה שאנשים חכמים סובלים יותר מהפרעות נפשיות, כיוון שהם מטילים ספק בדברים פשוטים שאנשים אחרים מקבלים ללא בעיה. עם זאת, הוא מדגיש שזו רק חצי אמת, כי אם באמת היה להם שכל שלם ומלא, הם היו מטילים ספק גם באובססיות שלהם עצמם ובחשיבותן, וכך משתחררים מההפרעה.

כלומר, OCD והפרעות נפשיות אחרות אכן קשורות לשכל ולחוכמה, אך הן אינן נגרמות מ"עודף שכל" אמיתי, אלא דווקא משימוש חלקי ומוגבל בשכל, ולכן לא מדובר ביתרון אמיתי אלא בסוג של מלכודת פנימית.