האם אפשר לטפל בכל מטופל שמתנגד לטיפול?

אליעד כהן מסביר לעומק כיצד ניתן להתמודד עם מטופלים המתנגדים לטיפול, במיוחד כאשר מדובר בילדים או במטופלים המביעים התנגדות חריפה או מתמשכת לטיפול. ישנם מטופלים המגיעים אל מרחב הטיפול אך אינם מוכנים כלל להיכנס פנימה, או שנכנסים ומסרבים לשתף פעולה באופן מוחלט. במקרים אלו, על המטפל להבין את גבולות האחריות שלו ולפעול מתוך הבנה ברורה של מטרתו מול המטופל ומול ההורים.

מה לעשות עם ילד שלא מוכן להיכנס לטיפול?

כאשר הילד מסרב להיכנס למרחב הטיפולי, אליעד כהן מציג שתי דרכים עיקריות לגישה זו. הדרך הראשונה היא להבין שזו אינה בעיה של המטפל, אלא של ההורים. כלומר, המטפל מגדיר את המסגרת כך: "אני נמצאת כאן בשעה מסוימת, מקבלת את התשלום על הזמינות שלי, בין אם הילד נכנס או לא נכנס, זה עניין של ההורים ולא שלי." בגישה זו, אם הילד אינו נכנס, המטפל יושב עם ההורים ועובד איתם כדי להבין כיצד לגרום לילד להיכנס. המטפל לא חייב לחוות זאת כבעיה שלו באופן אישי, אלא להבין שהאחריות היא של ההורים, ולנסות לסייע להם לעזור לילד.

הגישה השנייה היא להכיר בכך שזו כן האחריות של המטפל, אבל לא מול הילד ישירות, אלא שוב - מול ההורים. במקרה כזה, המטפל יכול להציע להורים להיכנס בעצמם למרחב הטיפולי, ולקיים איתם שיחה כיצד להביא את הילד לשתף פעולה. אליעד מסביר שהבעיה המרכזית היא בדרך כלל לא אצל הילד, אלא בהורים וביכולת שלהם להביא את הילד למרחב הטיפולי.

האם אפשר לטפל באדם שמתנגד לטיפול באופן מוחלט?

אליעד כהן מדגיש בצורה חד - משמעית שאפשר לטפל בכל אדם, אפילו במקרים הקשים ביותר שבהם המטופל מתנגד באופן חריף. אולם, במקרים כאלה תהליך הטיפול הופך לאיטי, מורכב, ודורש סבלנות רבה מאוד. למשל, ייתכן שמטופל יצטרך להעביר עשרות פגישות רק במשחקי כדורגל עם המטפל, בלי לראות שום התקדמות הנראית לעין. המטרה היא לייצר אמון וחיבור עם המטופל, כדי שבשלב מאוחר יותר יוכל להיווצר שינוי משמעותי. הבעיה, לפי אליעד, שההורים מצפים לראות תוצאות מידיות, ויכולים להתקשות להבין את הצורך בתהליך ארוך ומורכב כזה. לכן חשוב שהמטפל יסביר להורים את התהליך בצורה ברורה מראש, כדי להימנע מאכזבה או לחץ מצד ההורים לגבי התוצאות.

אליעד נותן דוגמה מאוד ברורה: ייתכן שבמשך 20 פגישות ראשונות כל מה שיעשה המטפל יהיה לשחק כדורגל עם הילד, בלי לראות שום שיפור. זה לא אומר שאין טיפול או שזה חסר תועלת. להפך, זו הדרך ליצירת אמון, קשר רגשי ואמון בטיפול. לאחר שהמטופל יחוש בטוח עם המטפל, ניתן יהיה להתחיל לטפל בבעיות העמוקות יותר שהביאו אותו לטיפול מלכתחילה.

מה עושים עם מטופל שנכנס אך לא משתף פעולה?

כאשר מטופל כבר נכנס למרחב הטיפולי אך אינו משתף פעולה, אליעד מסביר שהגישה היא לנסות להבין מה המטופל באמת רוצה לעשות כרגע. אולי הוא מעוניין רק לשחק, או לשבת בשקט, או לעשות פעילות מסוימת אחרת. המטפל לא חייב להתעקש על צורה מסוימת של טיפול, אלא להיות גמיש ולהתאים את עצמו למטופל. לדוגמה, אם הילד מעוניין רק לשחק, אז המטפל יתחיל בדיוק שם, בשלב בו הילד נמצא, גם אם זה לא תואם את הציפייה ההתחלתית של ההורים או של המטפל.

האם על המטפל להתאים את עצמו למטופל בכל מצב?

אליעד כהן נותן דוגמה למצב קיצוני יותר: ילד שמסרב להיכנס לקליניקה ובורח חזרה לרכב של ההורים. במקום לראות את זה ככישלון, אפשר פשוט להעביר את הטיפול אל הילד, לרכב עצמו, בלי לחייב אותו להיכנס פנימה. חשוב שהמטפל יתגמש בחשיבתו ויבין שהטיפול לא חייב להתקיים דווקא באופן המסורתי והמקובל בתוך קליניקה. ניתן לעשות אותו בכל מקום שבו המטופל נמצא, כל עוד המטרה העיקרית...